חוץ מנגינה בתזמורת הקאמרית, הציעו לי להשתתף בקבוצת בארוק (כלי מיתרים) בירושלים. אבל הייתי צריכה לנסוע לשם בתחבורה ציבורית. אחרי שעשינו חזרה בירושלים בסוף דצמבר, 1987, הייתי צריכה לקחת אוטובוס לפרדס חנה ופחדתי מאוד ללכת ברגל לבד מתחנת האוטובוס לקיבוץ משמרות – 2 ק"מ בערך. לא היו פנסי רחוב אז, והשביל עבר ליד בית קברות ודרך הפרדסים. יותר מכך, כמה שבועות לפני זה פרצה האינתיפאדה הראשונה! לא היה לי כסף לקחת מונית, אז התחלתי ללכת, בעודי מתפללת חזק! הלכתי כ-200 מ' ומכונית באה ועצרה לידי! הייתי בהלם! מה לעשות? הנהג קרא באנגלית, 'את רוצה טרמפ?'

היה לו מבטא בולט, אבל לרווחתי, היה ברור לי שהוא לא ערבי. ניסיתי להעריך את המצב. האם הוא אמיתי? הוא נראה מבוגר - בשנות החמישים לפחות. אז החלטתי להסתכן.

"כן, למשמרות." עניתי.

עברתי לדלת הנוסעים, פתחתי אותה ובזהירות התיישבתי ומצאתי לשמאלי מקום לכינור שלי, שהיווה מחיצה בין ידית ההילוכים ובינו.

"מעין את?", שאל באופן ישר מאולץ.

"מאנגליה", עניתי בחשש.

"אה, עבדתי באנגליה לכמה שנים. איפה בדיוק באנגליה?"

"האם אתה מכיר את מחוז שקוראים לו אסקס, שנמצא צפון מזרח ללונדון?"

"כן, בטח! זה היה המקום שבו הייתי, אבל איפה בדיוק באסקס גדלת?"

ברגע זה, תהיתי שאולי הוא ממציא את הסיפור ליצור איזשהו 'קשר' בינינו, אז מלמלתי בחשדנות משהו ושמרתי בהיסוס על שתיקה. אבל הוא לא קיבל את זה והמשיך.

"זה באמת חשוב לי – אני מוכרח לדעת בדיוק איפה גדלת!"

לזה עניתי, "אני בטוחה שלא שמעת על העיירה, ומכל מקום, אפילו לא גרנו בעיירה. גרנו שניים וחצי מיילים מחוצה לה. שם העיירה היא ת'אקסטד".

ברגע זה הוא התרגש, וקרא, "אני לא מאמין! זה בדיוק המקום שבו הייתי!

הוא אז המשיך לספר איך, בזמן המלחמה, ב-1944, ארגון יהודי בשם בח"ד (ברית חלוצים דתיים) רכש חווה בשם Thaxted Lodge Farm קרוב לעיירה ת'אקסטד. היכרתי את החווה היטב, מפני שיכולתי לראות אותה מעבר לשדות מחלון חדר השינה שלי בילדותי.  

בהמשך הוא הסביר לי שהחווה היתה מקום שבו הכשירו בחורים ובחורות יהודיים, במיומניות חקלאית לפני שהם יעלו לישראל לבנות את הארץ. הייתי בהלם! לא ידעתי שום דבר על ההיסטוריה הזאת, למרות שהחווה היתה כל כך קרוב לבית משפחתי. עדיין לא האמנתי אותו בדיוק. אבל הוא המשיך לדבר.

"האם את מכירה את השם סטנלי טייתום?" הוא שאל.

"כן, אני זוכרת את השם, אבל לא מכירה אותו אישית", עניתי. זכרתי שסטנלי ומשפחתו גרו קרוב לת'אקסטד, ושהוא עבד בחקלאות.

ברגע זה נרגעתי – אם הוא היכיר את סטנלי טייטום, הוא לא ממציא את הסיפור. הסיפור הוא אמיתי!

הוא המשיך, "מר טייטום היה ה'PIG MAN' שלנו. הוא צחק והסביר שבוודאי לא היו להם חזירים בחווה שלהם, אבל מר טייטום עבד במחלבה ובמיוחד בשבת.

כשהיגענו לפתח הקיבוץ, הודעתי לו מעומק ליבי על עזרתו. הוא אמר לי שהוא דאג כשהוא ראה בחורה צעירה הולכת בשביל לבד בחושך, ומכיוון שהיה לו עסק במפעל 'תעל' ליד קיבוץ משמרות, הוא שמח לעזור. הוא הציג את שמו -  שם משפחתו, שרון, הוא אמר שאפשר לזכור אותו מפני בכיר במפלגת ליקוד אז, היה אריאל שרון, ושם הפרטי שלו, יצחק, היה השם של ראש הממשלה אז, יצחק שמיר. אז השם שלו, יצחק שרון. הוא אמר, "תשאלי במשמרות ובפרדס חנה. כולם מכירים אותי."

ירדתי מהמכונית, אמרנו אחד לשני 'שלום ולהתראות', אבל לא דמיינתי שאראה אותו שוב.

​

בחזרתי לאנגליה בקיץ 1988, סיפרתי את הסיפור לאמי והיא אמרה, 'כן, אנחנו ידענו שהיו יהודים שם, אבל הם עזבו ב-1962 אז לא עלה בדעתי לספר לך עליהם.'  בהמשך הייתי עסוקה מאוד בחיפושי עבודה, ושכחתי את הסיפור. אבל תמיד התגעגעתי לישראל – לכן התחלתי לקרוא ספרים על ההסטוריה היהודית. אני זוכרת שבקוראי את 'אקסודוס' מאת ליאון יוריס בלב קרוע, ובכיתי הרבה כשדמיינתי לעצמי את הסבל והייסורים שאנחנו, הבריטים, עוללנו. 'איך יכול היה להיות?', שאלתי את עצמי.

​

השנים חלפו. עבדתי בבית ספר למוסיקה, וגם כספרנית למוסיקה. ובמשך אותן שנים לא הפסקתי ללמוד עברית. ב-1996 מצאתי את עצמי בעיר פורטסמאת', שנמצאת בדרום אנגליה, עיר נמל בה נמצאת מפקדת הצי הבריטי. ב-1998 דוד שלי, דאגלס סטיל, בא לבקר אותי. הוא שירת בצי הבריטי מ-1940 עד 1952, והייתי מודעת לכך שהוא שירת במזרח התיכון. הוא היה איש מיוחד – עדין, אדיב ורגיש מאוד. הוא לא רצה לספר על תקופתו בצי הבריטי חוץ מלהגיד שהוא היה חייב להיות ממושמע וכשהוא ראה את הפליטים היהודים באוניות המעפילים, הוא הרגיש שהם היו מאוד מסכנים. אחרי שנה וחצי הוא נפטר ואיתו האפשרות לשאול עוד.